כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃
במדבר לא,כג
אקריליק על קנסון, 23*33
גיעולי נכרים - טיפול שורש
הקב"ה מצווה את ישראל לנקום את נקמתו במדין. משה אוסף את המפקדים והלוחמים, שיוצאים ומנצחים באופן מוחץ, ללא הרוג אחד לכוחותינו. אך הם חוזרים עם שלל רב ובעיקר עם כל נשות מדיין. משה כועס: איך הם יכלו להביא את אותן נשים שבגללן עם ישראל נפל במגפה, ושהן הסיבה למלחמה?!
אבל האמת היא שזה לא פשוט: לא נאמר לעם ישראל שאסור לקחת את נשות מדיין במלחמה, ולא היה ציווי להרוג את כולן. מה שקשה למשה זה שעם ישראל לא הרגיש שזה לא נכון – שהם מעצמם לא רצו להתרחק. מיד אחרי זה משה מצווה על תיקון של חלוקת השלל בין הלוחמים לעם, והפרשה של חלק גדול לקודש. אבל מעבר לתיקון הזה, הוא מוציא את כל הלוחמים מחוץ למחנה, ואפילו את הכלים הוא מצווה בפירוט להכשיר. יש כאן תנועה הפוכה: אפילו בכלים ייתכן ובלוע משהו. לא מתרחקים רק כשיש תמרור, מקשיבים למנגינה ועוברים תהליך – אם באש באש, ואם במים במים.